בין בייבי בום לסופר נני / עדי דוויק בונר

March 2014

 

לכל הבנות שרואות בייבי בום ומתרגשות, תראו סופר נני ויעבור לכן” היא הכותרת המשובבת שקיבלה את פני בפותחי את המחשב בבוקר. עם המשפט הזה לקחתי את הזאטוטה הפרטית שלי לגן, זו שבלידה שלה אני נזכרת בערגה כל פעם מחדש, כשגם אני מתרגשת מבייבי בום. אז האם באמת בכוחן של חוויות ההורות המורכבות וההתמודדויות המסובכות עם הילד הגדל לבטל במחי יד את אותה התרגשות ראשונית מחדר הלידה?

 

כמי שעוסקת בפסיכותרפיה של ילדים, ליווה הפסיכואנליטיקאי וויניקוט לא מעט משנות הלימוד וההכשרה שלי, פרסונה מוכרת מאוד ולרוב גם אהובה בלב הקונצנזוס של הטיפול בילדים (או כדבריה של אחת המרצות שלי- שלמה ארצי של הפסיכואנליזה). לשיטתו של וויניקוט (1998) סוגיית התלות המוחלטת של התינוק בתקופת חייו הראשונה הינה כל כך מובנת מאליה עד כי קיימת נטייה להתעלם ממנה. האם עצמה הייתה פעם תינוקת, כל המכלול החווייתי הזה מצוי בתוכה כאשר היא עצמה הייתה תלותית והגיעה בהדרגה לאוטונומיה. התינוק, לעומת זאת, מעולם לא היה אם. הוא אף לא היה תינוק מעולם. אצלו, הכל בגדר חוויה ראשונית והזמן שלו נמדד בקצב הלמות הלב והנשימות של האם.

 

אחד הדברים שאני כל כך אוהבת בכתיבה של האיש הזה, היא שיש לו היכולת המיוחדת לכתוב דברים אשר לכאורה פשוטים מאוד ומובנים מאליהם ולנסוך בהם משמעות עמוקה ומורכבת, ולרוב גם פרדוכסלית. הטקסטים המופלאים שלו יצקו לתוך חופשת הלידה שלי תוכן ומלל רבים וצבעו בגוונים מרהיבים את הימים האפורים אפופי החיתולים, נדנודים, הררים של כביסה וכמיהה לכמה שעות שינה טובות. הם נתנו לי מקום, שם לתחושות ויד מכוונת, זו שמזכירה לי שבין הגרעפסים וההנקות חבויה לה עבודת אמהות חשובה, משמעותית ומעצבת מאין כמותה.

כעת, כשהקטנה כבר מהדסת על שתי רגליה ומתופפת בעקביה ברחבי הבית, מקסימה בתובענותה ובבהירות משאלותיה, אני יכולה להתפנות לחשוב על התלות המוחלטת הזו בתקופה החולפת. אל תשאלו אותי של מי, שהרי קשה כל כך היה להבחין באותה הימים בין התלות שלי לזו שלה: האם מצב הרוח שלה, או דווקא שלי, הוא זה אשר הכתיב את הלך הרוח בבית, האם זו היא, או אני, אשר התקשינו בהירדמות בלילה ולמי היה העולם חדש ולא מובן- לי, או דווקא לה? זוהי תקופה של הזדהות מוחלטת, של אמא ותינוקת כיישות אחת. הבכי, כמו גם הצחוק, משותפים והקסם, או הייאוש, גואים ומיתמרים למימדי ענק. לכן, כל כך קל היה לשכוח כי לא רק אני אינני ישנה בלילות- גם הקטנה שלי מעבירה יממות ללא שינה ומייחלת למעט של שלווה.

 

לא אשקר ואומר שהיה קשה. ובכל זאת, אני כותבת את המילים האלה ומתאהבת בהן, געגוע מבליח בי לשנה החולפת, על אף אין ספור הלילות אשר נבחתי לכיוון החצי השני שלי שכנראה בזה סיימנו ואין יותר ילדים. האין זו טבעה של תקופה שכזו? האם הדיכוטומיה הזו בין אושר עילאי לתסכול חרוץ אינה אלא חלק אינטגרלי מאירוע מכונן שכזה? ואינני מרמזת על המעבר להורות ועל ההתמודדות שלנו כמבוגרים עם החוויה החדשה הזו.. אני מתייחסת לעובדה הפשוטה הנדחקת שהתינוקת הזו, מצויה במצב של תלות מוחלטת ונזקקת לי לא רק בטיפול פיזי של האכלה, הרדמה והחלפת חיתולים, אלא גם לתיווך שלי בנוגע לכל תפיסת העולם שלה וההתבוננות שלה- האם העולם הוא טוב ביסודו, או דווקא מסוכן ומבקש להרע, האם יש לי הכוח להתוות את דרכי ולהשיג מעט של אחיזה, או שנידונתי לחיים של חוסר שליטה וסבל. עם אחריות שכזו הופכת לה כל פעולה פשוטה ורוטינית- לתחרות משקולות במשקל כבד.

 

קטונתי מלזקק את תמצית דבריו של וויניקוט. אני לא בטוחה אם בידו של איש לעמוד במשימה שכזו. אסתפק רק ברעיון נוסף הרלוונטי לסוגייה הזו. כשהוא מדבר על חוויות יום- יומיות של התינוק, הוא מתאר חרדות אפשריות שלו במידה ויושאר זמן רב מדי לבדו ללא מענה- הוא חרד להתפורר לחתיכות ; ליפול עד אין סוף ; למות, למות, למות ; לאבד כל תקווה לחידוש הקשרים עם הדמויות המטפלות בו. וויניקוט מדגיש, כי טיפול טוב יכול להפוך את הרגשות האיומים הללו דווקא לחוויות טובות: החרדה להתפורר לחתיכות הופכת לתחושת התרגעות ושלווה כאשר מצוי התינוק בידיים טובות, ליפול עד אין סוף הופך לתענוג כאשר נישא התינוק על הידיים ומפיק הנאה מן התנועה, הפחד למות מתחלף במודעות נפלאה שהוא חי וכאשר תלותו של התינוק נענית ביציבות ועקביות- הופך אובדן התקווה לחידוש הקשרים לביטחון שגם בהיותו לבד יש מי שדואג לו (שם).

 

אני רוצה להציע, אם כן, כי האם הנרגנת והמאושרת, המותשת והמאוהבת הינה למעשה תמונת ראי, השתקפות אם תרצו, לעולמו של אותו התינוק, אשר נע לסירוגין בין חרדות קיומיות להנאה צרופה ותענוג. הוא, בניגוד אליה, חווה טלטלות אלו לראשונה בחייו. היא, חמושה ומצויידת בארגז כלים יעיל ומנוסה, בכל הנוגע לחווייתה הלא מודעת כתינוקת, כילדה וכמבוגרת. אז פלא שהאימהות הזו היא כה רבת גוונים, דיכוטומית כפי שהיא? חד משמעית והפכפכה בו זמנית, נעה בעולם של שחור ולבן נטול אפורים, בין בייבי בום לסופר נני?

 

אז אני ממהרת להזכיר לעצמי, כי התחושות הדו קוטביות האלו הינן כאין וכאפס לתחושותיה של בבת עיני, אשר שבה ומיטלטלת במציאות פנימית לא יציבה שכזו, תולה מבטה בי ומבקשת מעט של נחמה. ושוב אני עושה הסכמים עם עצמי שאעשה כל מאמץ ואשתמש בתחושות שלי על מנת לזקק את אלו שלה ולספק לה משענת ותיווך ברגעים קריטיים מעין אלה. עם תפקיד חשוב ומשמעותי כזה, אין סיכוי שאראה סופר נני ופשוט יעבור לי, או שככה אני מקווה…

 מקורות

 

הגזענית הפנימית – מבט אחר על רילוקיישן

March 18, 2014

חופשה משפחתית בחו״ל מפגישה עם הפערים הבין תרבותיים ומערימה קשיים בלתי צפויים - מחשבות על מנגנוני הגנה, גלובליזציה, תגובות רגשיות ברגעי קושי והתבוננות חדשה שמציע האנליטיקן דיוויס בנוגע לגזענות.

עוד....

בתוך העור של עצמי: על איסוף, פיזור, התפוררות וחיבור

 June 2014  מאמר זה פורסם לראשונה באתר ״פסיכולוגיה עברית״

בוקר לחוץ, ילדה קטנה, גרגירי סוכר המתפזרים לכל עבר ואמא אחת שמנסה לאסוף את הסוכר, את הילדה ואת עצמה לתוך עצמה. תוך כדי היא מהרהרת בתאוריות של אסתר ביק, ג'ון בולבי ודונלד וויניקוט הנוגעות לקשר בין הגוף הפיזי לספירה הנפשית - העור כמיכל שומר ומחזיק, הגוף המדומיין והנפש כמתווכת מציאות המסוגלת להפוך את הסביבה לטובה דיה.

עוד....

Mourning over LEGO towers

July 2014

An innocent game of LEGO on an early Sunday morning between one adorable sleep monster and her tired mother, reveals interesting insights about parenthood styles, while re-thinking Z. Freud's theory of mourning and melancholia.

more...