מאת עדי דוויק בונר
April 2014
כבר זמן מה שאני מתגוררת מחוץ לישראל והשיטוט הזה במדינות באירופה מזכיר לי כל פעם מחדש איך אין כמו יציאה מהמרחב הבטוח שלי על מנת ללמד אותי דבר או שניים חדשים על עצמי. לפני כמה שבועות לקחנו בעלי ואני את הבת שלנו לטיול בשטרסבורג. אחרי נסיעה במכונית של שעתיים וקצת שמנו פעמינו למסעדה. השעה רבע לשלוש בצהריים, הקטנה הייתה חסרת סבלנות ואנחנו שיווענו לאיזה קפה צרפתי איכותי מעורר ומרומם נפש. המלצר קיבל את פנינו במבט מופתע (ומעט נרגז אם יורשה לי להוסיף) ולאחר שזקף את גביניו העבותים שאל – Pour manger? (בשביל לאכול?) כן, עניתי, מעט מבויישת, מתקשה להבין את גודל ההפתעה מאחר ומדובר במסעדה אשר נראתה לי הומה באנשים ובהחלט מגישה מזון. זו אינה שעת ארוחה! ענה לי בנרגנות ומאחר והתעקשתי הוסיף- ארוחת הצהריים מוגשת בשטרסבורג בין שתיים עשרה לשתיים! מעט מבולבלים ניגשנו שלושתנו לסניף המקדונלדס המקומי. באמריקה, כידוע, מוגשת ארוחת בוקר, צהריים או ערב בכל שעה שתחפצו בה ואיש לא יגלגל את עיניו למראה פלוני הנהנה מארוחת בוקר בשעת לילה מאוחרת. מקדונלס, כאמור, שמחו להגיש לנו (במבטא צרפתי) כל שחשקה נפשנו. אז הקפה לא היה איכותי ובטח שלא מרומם נפש, אך הזאטוטה נגסה בהנאה בצ’יקן נאגטס ואת בעלי ניתן תמיד לשמח עם מאק רויאל וצ’יפס.
לא, אני לא עובדת במקדונלדס ולא באתי לספר לכם על נפלאות המזון המהיר. ועם זאת, בעודם לועסים בשמחה את המזון הכל כך מוכר, הבנתי פתאום באמת על מה דיברה המרצה שלי לסוציולוגיה לפני הרבה שנים כשהסבירה בהתלהבות יתרה על גלובליזציה וגלוקליזציה ואיך הבית המוכר והרחוק יכול להיות לפתע כל כך קרוב. אז ביקשתי ביג מק ודיאט קולה- אפס הפתעות, אפס עמימות. האמת? גאוני. מעולם לא הרגשתי אושר כזה בסניף של מקדונלדס.
אני מניחה שאם הביקור הזה בשטרסבורג היה נמשך מעבר ליממה הייתי מוצאת את עצמי מתמרמרת על הצרפתים, שאוכלים בשעות קבועות ומצפים מכולם לעשות זאת גם כן. וברגע של רעב אקוטי גם ממלמלת לעצמי כמה אני שונאאאאת את אוכלי הצפרדעים והשבלולים האלה ושאף אחד לא יגיד לי באיזה שעה להיות רעבה. אבל בביקור קצר שכזה דווקא מצאתי את ההרגלים האלה אותנטיים מאוד ומקסימים ביותר. וזה מביא אותי למחשבה, שכשאני מתוסכלת או חווה קושי כלשהו קל לי מאוד להשתמש בשנאה הזו, שאינה באמת מבוססת, כלפי כל מיני דברים או אנשים שונים ומשונים. לפעמים כל כך משחרר ומרגיע להפנות אצבע מאשימה כלפי משהו או מישהו אחר – זה לא אני שפשוט לא מכירה את גינוני המקום, זה המלצר הצרפתי המעצבן…
עד לפני כמה חודשים עוד התגוררתי בלונדון ובניגוד לשטרסבורג ולצרפתים, שם הייתי מאוד עסוקה בתרבות הבריטית ה’מעצבנת’ ובכלל בלונדונים האלה שלמדתי לאהוב לשנוא, ניהלתי שיחות שלמות על המשפטים השגורים בפיהם באופן תדיר ועל תיעובי את הנימוס הגובל באדישות מופגנת ותוקפנות מוסווית.
באותם ימים, למדתי שם לימודי פסיכותרפיה במקום שנקרא ‘טוויסטוק’. באחת מהרצאות האורח, היה לי הכבוד לשמוע את פקהרי מ. דייוידס, אנליסט במכון הפסיכואנליטי הבריטי, דרום אפריקאי במקור, שמתעניין מאוד בפסיכולוגיה של הגזענות. אחרי שנים לא מבוטלות של עבודת שדה מרשימה הוא הציע לנו דרך התבוננות נוספת, מאוד מעניינת, על כל הנושא הזה של גזענות. דיווידס גורס, כי גזענות אינה אלא עוד מנגנון הגנה בשירות האגו כמו הדחקה, השלכה, סובלימציה וכיו”ב. לדידו, זו מערכת אשר מכתיבה קו מחשבה המגן עלינו, על- ידי יצירה של מציאות חדשה (Davids, 2003).
הראשון אשר למעשה תבע את המושג מנגנון הגנה (הגנות של האגו) הוא זיגמונד פרויד. בכתבים שלו על חלקי האישיות (איד, אגו, סופר אגו) הוא מדבר על הגנות אשר פועלות בשירות האגו (האני שלנו) על מנת להשאיר תכנים המאיימים עלינו (כמו דחפים שקיימים בנו, או חרדה) לא מודעים ובכך לשמור על הומיאוסתזיס נפשי (Freud, 1923). ביתו, אנה פרויד, פיתחה וחידדה את הנושא הזה והסבירה כי זהו מנגנון אשר כשמו כן הוא- קיים על מנת להגן עלינו מפני כאב, מפני תכנים מכאיבים אשר עלולים לגרום לנו סבל (A. Freud, 1937).
אליבא דה דיווידס, ניתן לראות בגזענות כמי שמשרתת את אותה הפונקצייה בדיוק. לפיו, הגזענות אינה נובעת משוני בין אנשים וגזעים אלא להיפך- קושי פנימי, אישי שלנו, אותו אנו חווים, מושלך למעשה החוצה על אותו השוני ומאפשר לנו השגה של תחושת שליטה באמצעות הגזענות. שהרי קל לנו הרבה יותר להתמודד עם קושי המגיע מן המציאות החיצונית, מאשר קושי הקשור בעולמנו הפנימי (Davids, 2003).
בזמנו, קשה היה לי מאוד לעשות את החיבור בין השנאה העזה שלי לבריטים, מפטירי ה – Sorry ואוכלי ה- fish & chips – להתמודדויות שהיו לי. מבחינתי, הקשיים בהסתגלות למקום חדש, געגועי העצומים למשפחה, לחברים, למזג האוויר החמים ובעצם לכל הדברים שהיו כה מוכרים וצפויים בחיים שלי קודם לכן, לא היו קשורים כהוא זה לסלידתי מהבריטים האלה, שלא עשו דבר מלבד היותם שונים ממני. כמילותיו של הזמר Sting בשיר Englishman in New York, הייתי חייזר חוקי, לא ממש ירוקה, אבל בודדה ומעט אבודה.
כשאני חושבת על זה היום, בעודי מתגוררת במדינה אחרת, אני מתמלאת מבוכה. שנים של הדרכה וטיפול ועדיין נפל כל זה בשטח המת, האפור והעיוור שלי. אני לא נהנית לגלות זאת כל פעם מחדש, אבל גם אני אנושית, נופלת בקלות במלכודות שכאלה. אז נעים מאוד, שמי עדי ואני גזענית. הדבר האחרון (כמעט) שהייתי חושבת שאאלץ להודות בו לגבי עצמי. אלא שדיווידס ממהר להרגיע, שהגזען הפנימי איננו ארגון פתולוגי, אלא מנגנון אשר קיים במיינד הנורמאלי ובעצם, בכל אחד מאיתנו. זוהי עוד דרך להתקשר עם האובייקטים בעולמנו (יחסי אובייקט, אם תרצו) בדרך של הפשטה של האדם האחר והתמקדות בשוני גרידא (Davids, 2003). וכשאני מתבוננת על זה כך, דרך המשקפיים של דיווידס, אני באמת יכולה להבין מנין הגיעה ההנאה בהתלוננות הזו על הבריטים ועד כמה אפשר לי כל המנגנון הזה תחושת שיחרור מסויימת ושליטה, בחוויה שהייתה כה גדולה, מפחידה ומעוררת חרדה עבורי.
נכון לכתיבת שורות אלה מדסקסים החצי ואני ביקור “מולדת” קצר בלונדון. הוא כל כך הופתע שאני מוכנה לדרוך שוב במקום הזה שמיהר לבדוק מחירי טיסות רק כדי שלא אתחרט. והאמת, מסקרן אותי מאוד כיצד ארגיש לטייל במקומות בהם דרכתי חדשות לבקרים ובמובן מסוים, היום, הינם מוכרים ומלאים זיכרונות, בעיקר לאור התובנות והפרספקטיבה החדשה הזו (וגם העובדה שילדתי שם את ביתי האהובה, אבל זה כבר פוסט אחר..). ומי יודע, אולי הפעם, כשאפסיק להסתובב עם העיניים בבלטות ודגל בחצי התורן, אז גם הבריטים, או לפחות הלונדונים, יגניבו אלי איזה חיוך קטן בטיוב.